להיות נשואה למתמודד עם הפרעה דו קוטבית: "לומדת לנשום, לשחרר לשתף לבקש עזרה"

שתפו

לרגל כנס המשפחות באילת – טור אישי של בת זוג של מתמודד עם הפרעה דו קוטבית שאחרי הטלטלה הגדולה שעברה, ניסיון התאבדות של בעלה ואשפוזים חוזרים, הבינה שלצד הטיפול בבעלה, היא צריכה לדאוג לעצמה, לקבל ליווי, לשחרר ולשתף.

רעידת אדמה זו המילה שיכולה לתאר את החוויה המטלטלת שעברתי אי שם באמצע שנות ה- 30 לחיי. שום דבר לא הכין אותי לזה.
בום..טראח…וכל מה שהיה מזדעזע, קורס. ואני בתוך ההריסות מרגישה תלושה, אבודה…
ועכשיו – מה עושים? איך מתמודדים עם בעל שפתאומית מתמוטט נפשית?

כן, בעלי החתיך והחזק, בעל משרה בכירה, הופך ברגע אחד לשבר כלי כמו קריסטל בוהק ונוצץ שנפל ונשבר לרסיסים.
פתאום לראות מרחוק מתוך חלון קטן של דלת צינוק בתוך מחלקה סגורה את בעלי הגדול והחזק אזוק למיטה.

אימא'לה, מפחיד, בלתי נתפס. זה אמיתי? תגידו לי שזה חלום בלהות. שזה לא הוא ושזו לא אני שרואה את המחזה המחריד הזה.
מכאן חיי כבר לא חוזרים להיות כפי שהיו.

אני מסתכלת על הפסיכיאטר שמדבר עם בעלי וקובע את האבחנה למצבו הנפשי –
"הפרעה דו קוטבית". נדמה לי שהוא מדבר סינית… אני לא מבינה… מה? מה הוא אומר?

הפרעה נפשית?  מה עושים עם זה עכשיו?
הלם.

החיים שינו את מסלולם

מחיי שגרה של משפחה נורמטיבית של זוג צעיר עם שני ילדים קטנים, החיים מתחילים להתנהל בניסיון ליצור מציאות שפויה בצל חלום בלהות.
השגרה החדשה מלווה בהמון חוסר וודאות, בלבול, פחד, חרדה ודאגה.

כל כך הרבה שנים התביישתי. הסתרתי ושידרתי עסקים כרגיל. חוץ מהמשפחה הגרעינית לא העזתי לשתף חברים קרובים,
עמיתים לעבודה וידידים שהכרתי בקורסים השונים בהם השתתפתי.

בתקופות של דיכאון הוא שוהה שעות ימים, לילות וחודשים ארוכים במיטה ודלת סגורה.
לעיתים יוצא לעשן סיגריה או לאכול משהו והמבט המתייסר שלו אומר הכל. מאוכזב. כועס.
מתוסכל, מרוחק ובעיקר אבוד. הנפש השבירה והמיוסרת שלו חנוקה, לא יכולה עוד למציאות המרה.

ברגע של ייאוש קיצוני הוא עושה את המעשה הנורא מכל ומנסה לשים קץ לחייו.

צלצלתי עשרות פעמים לנייד שלו אבל הוא לא ענה. ליבי בישר רעות, למרות שלא העליתי על דעתי שהוא מסוגל לזה.
עבר זמן עד שהשכן פרץ לדירתנו ולעיניי נגלה הרע מכל. כמות גדולה של חפיסות כדורים ריקות ומפוזרות על הדלפק במטבח.
הבנתי מיד. רצתי לחדר. הוא היה שרוע על המיטה ללא הכרה. נבהלתי, צעקתי, צרחתי, טילטלתי אותו, ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא לא הגיב.

במשך שבוע היה מורדם ומונשם עד שהתעורר בחזרה למציאות הכואבת שממנה ניסה לברוח.

הלם. בכי. השאלות למה? מה? איך?
לא הירפו ממני ורק מכתב הפרידה שהשאיר אחריו היתה העדות לסבל שלו ועד כמה הרגיש נטל כבד עליי והילדים.

אשפוז במחלקה סגורה

קשה לתאר אותי נאלצת לעשות מעשה הזוי ולאשפז את האיש היקר שלי בכפייה במחלקה סגורה.

כשהנפש המדוכאת שלו מגיעה לקצה ומנסה להימלט מהסבל היא מאבדת קשר עם המציאות.
פה הוא נכנס למצב של מאניה ואין כבר עם מי לתקשר עד שבלית ברירה נדרש להגן עליו ועלינו בעזרת אשפוז במחלקה סגורה.
אשפוז שמשקיט זמנית את הסערה עד שמתגלים השברים והנזקים והקושי להסתגל שוב למציאות הכואבת.

השיקום שלי

ישבתי מול העובדת הסוציאלית הראשית בבית החולים תל השומר שבו בעלי היה מטופל וסיפרתי לה את סיפור חיינו.
היא מלאכית בדמות אדם לא נשארה אדישה עד שלפתע היא פנתה אליי בשאלה שאני לא העזתי לשאול:
"ואת? מה איתך? מי תומך בך? מי עוזר לך? איך את ככה מתמודדת כבר 15 שנים?"

"אני? אני…" אמרתי "בורכתי במשפחה מדהימה! תומכים, מסייעים ומתגייסים בכל דרך אפשרית.
בנוסף אני הולכת לקורסים כאלה שמעצימים אותי ומאפשרים לי לשחרר לחץ ולהתאוורר, להכיר אנשים, למלא חמצן, לחזור הביתה להמשיך להחזיק את הכל."

היא הבחינה מיד בנטל הרב שאני לוקחת על עצמי במשך שנים ארוכות ואמרה לי "תדאגי לעצמך.
לכי לקבל תמיכה במילם – מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים של עמותת אנוש. בעלך יקבל עזרה ותמיכה דרך שירותי סל שיקום."

לאורך השנים יצאתי להמון קורסי העשרה והעצמה והם היוו עבורי תחנות דלק שאפשרו לי למלא את המיכל שהתרוקן כל פעם בין התקף להתקף של בעלי.
היו כל מיני כאלו תחנות דלק.
אחת התחנות המשמעותית היא מכללת טאותרפיה לטיפול בהתמכרויות וטראומה בשיטת 12 הצעדים.
כאן לראשונה שמעתי שאני מכורה לטיפול בבעלי.
כמובן שהתכחשתי.
אני? אני מכורה? מה פתאום? מכור זה לחומרים נרקוטים כאלו, סמים, אלכוהול.
משהו בתוכי גם התנגד וגם שיווע לעזרה. בסוף נשארתי.
כבר 3 שנים שאני מקבלת במכללה ליווי בשיטת הצעדים ולומדת פסיכותרפיה ממוקדת התמכרויות.
כאן נחשפתי לבעיה שלי. בכל הקשור לבעלי אני אובססיבית – לטפל ולתקן אותו, להחזיר אותו לקדמותו,
ועד שלא אשתחרר מהשאיפה הזו היא תישאר בגדר שאיפה לא שפויה.

עבר זמן עד שנאלצתי לקבל בהכנעה את המציאות הכואבת שזה כבר לא בשליטתי ולא ביכולתי להבריא אותו.
לאורך שנים רבות הפכתי לגיבורת על. שמרתי על משפחתי בקנאות רבה ובכל מחיר.
האמנתי באמת ובתמים שאני אבריא אותו. לפנטזיה הזו יש כוח עצום, אבל היא בועה שהתנפצה לי והכוח הזה הלך ואזל.

לראשונה התחלתי לגעת בפצע שלי, בטראומה שלי מאותה רעידת אדמה שזעזעה את עולמי לפני המון שנים.

תמיד האמנתי באלוהים אבל כשעולמי קרס כעסתי והתרחקתי ממנו. הפכתי להיות אלוהים בעצמי עד שכוחותיי תשו.
הבנתי שאני חייבת להישען על כוח גדול ממני. האמונה באלוהים מיטיב הופכת להיות משמעותית בחיי.
יש לי על מי להישען. אני מתחברת לכוח העצום הזה ופוסעת לעבר ההחלמה שלי.
במקביל בעלי מקבל סיוע ותמיכה דרך סל שיקום – עובדת סוציאלית ומדריך שיקומי.
הם מגיעים אליו הביתה ואני פוגשת אותם מדי פעם.
העובדת הסוציאלית שלו הקפידה לציין בפניי לא פעם אחת שאני צריכה ללכת לקבל תמיכה במילם. אני שוב מתחמקת.

אבל אז מגיע התקף חריף של בעלי ושוב אשפוז כפוי ושוב טירוף, ואני מוצאת את עצמי מרוסקת, מבוהלת וחסרת אונים.
כאן היא כבר לא ממליצה. היא מצווה עליי ללכת לקבל עזרה במילם.

לומדת לשחרר ולנשום

במילם נכנסתי לקבוצה של בנות זוג. לכל אחת סיפור חיים משלה, אבל לכולנו אותו כאב, אותו נרטיב חוזר של התמודדות עם פצוע נפשית.
כאב פוגש כאב, הלב נפתח, יש הכלה תמיכה הזדהות והקלה. השיתוף עוזר.
שם גם הבנתי למה התנגדתי לבוא למילם. סירבתי להיות שייכת למשפחת מתמודדי הנפש.
בשבילי זה היה להודות במשהו שהתכחשתי לו שנים רבות, בדיוק כמו המלך העירום בסיפור "בגדי המלך החדשים".

במקביל לתמיכה במילם אני נפגשת עם פסיכולוג המחלקה בתל השומר שבו בעלי מאושפז.
אותו פסיכולוג אנושי ומקצועי שמע וראה את המורכבות של סיפור חיינו ומתוך הפגישות איתו אני מבינה שנדרש שינוי.
איזה שינוי? עדיין לא ידוע. הפעם אני מתחילה להבין שאם לא יקרה שינוי גם אני וגם בעלי נטבע בתוך הטירוף הזה. הנפש אבודה והיא חייבת גבולות, אחרת אין מוצא.

הפחד שלי לאבד גם אותי היה גדול וחזק ממני. אחרי כל כך הרבה שנים שטיפלתי והפכתי כביכול לעובדת סוציאלית ואחות פסיכאטרית ללא תעודות, אני מבינה שאני בעצם לא יכולה ולא יודעת איך לטפל בבעלי.
אני נאלצת לשאול שאלות ופחות לספק עצות ופתרונות.
אני שואלת "מה שלומי? מה איתי?" אני מבינה שאני זקוקה לשיקום, זקוקה להפרדת כוחות.
כאן עולה האופציה של קהילה תומכת כמסגרת שיקום עבורו. היום הוא נמצא בהוסטל ומשקם עצמו בקהילה.
אני משקמת את עצמי ולומדת לנשום, לשחרר לשתף לבקש עזרה ולחיות חיים שפויים ויציבים.
המציאות מראה שזה יכול לקרות בכל משפחה. חשוב לפנות לעזרה ולא להתמודד לבד.

מילם – מרכז הייעוץ למשפחות מתמודדים, מציע תמיכה, ייעוץ, מידע והכוונה למשפחות המתמודדות עם מחלה נפשית של אחד מבני המשפחה. המרכזים פועלים במימון ובפיקוח של משרד הבריאות ומופעלים על ידי  אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש.
השירותים ניתנים ללא תשלום וללא צורך בהכרה של המתמודד בביטוח לאומי או סל שיקום.

עוד באותו עניין

תפריט