זה קורה גם למטפלים
אנחנו המטפלים היינו שקועים בהרבה עשייה ובמתן עזרה. גם אצלנו היו עליות וירידות, אבל רובנו היינו מושקעים בעשייה הטיפולית ובנתינת מענה לאורך כל התקופה בין אם לעבד אירועים טראומטיים או לעשות התערבויות לדברים שעולים. עבדנו כמעט בלי הפסקה ופתאום כשמעגלים התחילו להיסגר משהו בנפש התחיל "לשחרר", וכשהנפש משחררת, פתאום יש הצפה של כל מה שהחזקנו עד עכשיו ותמונות וחוויות שלא זכרנו, או כאלה שכן זכרנו ולא הטרידו – מתחילים להטריד.
איך נותנים לזה תוקף?
לפני שאנחנו מתחילים לטפל בעצמנו חשוב שניתן לדברים תוקף ושנבין שזה חלק מתהליך ההתמודדות הנפשית שלנו עם אירועים. לא משנה אם אנחנו מטפלים או מטופלים, כולנו חיים עם הנפש שלנו. צורות ההתמודדות הן דומות ושונות, וכולנו מגיבים למציאות, כל אחד מהמקום שלו. זה נורמלי וסביר שכשמעגלים מתחילים להיסגר, הנפש דורשת השלמה עם חלקים נוספים.
העובדה שאנחנו נזכרים ומוצפים ועם זה פתאום גם עולה העוררות הרגשית שלנו, רמת החרדה או, ומחשבות שלא נותנות לנו מנוח – זה חלק מהסיפור. וכשיש עלייה בסימפטומים, הנפש שלנו מגיבה.
מה עושים? כלים להתמודדות
לשתף ולדבר – לא להשאיר את ההצפה הזאת בינינו לבין עצמנו אלא לפנות לאנשים קרובים, כאלו שאנחנו מעריכים וסומכים עליהם – כדי שניתן לעצמנו את הזכות לקבל פידבק מכיל, הערכה וחיבוק על מה שאנחנו מרגישים ועל מה שמציף אותנו.
פידבק ממישהו שקרוב אלינו הוא קריטי כדי לעזור לנו לבנות סיפור או גישה לגבי האירועים שעברנו או עוברים. כשאנחנו משתפים בסיפור ואנשים שאנחנו מעריכים, מורידים מימדים של אשמה ובושה, וגורמים לנו להעריך את עצמנו, ולזהות את היש בתוך האין – תהליך ההשלמה והעיבוד יהיה יותר טוב לתהליך ההחלמה.
לשמור על שגרה ועשייה – מפגשים חברתיים, להיות ביחד ולא להיות לבד. זה מאפשר להמשיך את הרציפות שלנו ולהבין שאנחנו אותם אנשים למרות כל השינויים שאנחנו חווים.
לתת תוקף – ברגעים בהם עולות מחשבות כמו "אני לא נורמלי, לא תקין, אני משתגע" – להזכיר לעצמנו כל הזמן שזה "הנורמלי". ושזה שאנחנו רגישים למציאות ולא עוברת לידנו זה דבר טוב. אנחנו אנשים טובים ולא אדישים ויש לנו אפשרות להשפיע על המציאות.
סימני מצוקה: מתי לפנות לעזרה
- עלייה ברמת החרדה והמצוקה- קושי לנשום, תחושת מחנק, עוררות יתר, חוסר מנוחה, כאבים בגוף, קושי להירדם.
- הצפה מחשבתית – לופים מחשבתיים שלא עוזבים, אובדן ריכוז, נטייה להיסחף אחרי מחשבות שליליות או שיפוטיות כלפי עצמנו ולדבוק בהן.
- קושי לתפקד ולהמשיך את שגרת היום
- נסיגה חברתית – מסתגרים, נסוגים, משקיעים פחות בקשרים חברתיים ומשפחתיים.
- תחושת ניתוק – החיים מתרחשים לידכם אבל אתם לא חלק מהם, צופים מהצד, ומרגישים מעין כהות נפשית – לא רגשות שמחים ולא עצובים.
חשוב לזכור: לכולנו יש יום קשה. אבל אם מזהים יותר מסימן אחד והמצב נמשך מספר ימים חשוב לשתף את זה עם מישהו ולפנות לתמיכה מקצועית.
מאת: ליאת גוטמן, עו"ס קלינית, מומחית לטיפול בטראומה ומנהלת תחום הדרכה וחוסן באנוש.
