ראשי / News / ד”ר הלה הדס בראיון למודיעין ניוז

ד”ר הלה הדס בראיון למודיעין ניוז

ד”ר הלה הדס בראיון למודיעין ניוז

הנפגעים השקופים של עידן הקורונה

ההתמודדות עם הבידוד הממושך הייתה קשה לכולנו, אבל עבור המתמודדים עם מחלות נפשיות האתגר גדול עוד יותר • ד”ר הלה הדס ממודיעין, מנכ”לית עמותת ‘אנוש’ ומדליקת המשואה בהר הרצל בשנה שעברה, מסבירה איך נראית התקופה הזו עבורם, מאיפה מגיעה הסטיגמה לגבי מחלות הנפש ומה יקרה ביום שאחרי

משבר הקורונה השפיע על כולנו כמובן והשפעותיו מתפרשות על פני כל תחומי החיים כמעט. גם הנפגעים הרבים משתייכים לכל שכבות האוכלוסייה, אולם יש בינינו גם כאלו שנפגעו בצורה ניכרת אבל סיפורם כמעט ולא נשמע כיום בשיח הציבורי והתקשורתי.

ד”ר הלה הדס ממודיעין, מנכ”לית עמותת אנוש  – העמותה הישראלית לבריאות הנפש  – ומי שהדליקה בשמה משואה בטקס יום העצמאות בשנה שעברה בהר הרצל, מספרת כיצד השפיע הסגר אליו הוכנסנו כולנו למשך קרוב לחודשיים על המתמודדים עם בעיות נפשיות, וגם מסבירה שהסטיגמות הישנות עדיין קיימות במידת מה ומה בדיוק צריך הציבור ה”נורמלי” לדעת על אותם אנשים, אלו שיכולים להיות שכנינו לבניין או חברינו לעבודה.

ד”ר הדס, בת 62, המנהלת את העמותה מאז שנת 2007, שרתה בתפקיד מפקדת יחידת חיב”ה (חיילות בשרות המשטרה), כסגנית קצינת ח”ן בפיקוד דרום ולאחר שחרורה מצה”ל היא החלה את לימודיה האקדמיים במדעי החיים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. היא בעלת פוסט דוקטורט ובין השנים 1995–1998 ניהלה את החטיבה האקדמית לתואר ראשון במכללה האקדמית אחווה. עם שובה לארץ לאחר שהות בחו”ל החלה לנהל את המכללה האקדמית אחווה עד לשנת 2006, ובשנת 2007 החלה לנהל את אנוש.

ד”ר הדס, מי מבין המטופלים שלכם נפגע מהבידוד הכי קשה עד כה?

“האנשים שנפגעו הכי קשה הם אלו שלמעשה הפסיקו לעבוד. העובדים שלנו לא יצאו לחל”ת והמשכנו לעבוד מרחוק ולתת את כל הליווי, מלבד ההוסטלים. למעשה נאלצנו לסגור את מרכזי הפעילות שלנו, כך שכל מי שהיה רגיל לבוא לפעילות חברתית ולהפיג את הבדידות יכול היה לקבל את העזרה רק דרך הזום, כך שהצד החברתי נפגע, אבל מעבר לזה, מבין האנשים אצלנו שעבדו בשוק החופשי 40% הוצאו לחל”ת ואנחנו לא יודעים מתי יחזרו לעבודה”.

איך התקופה הזו משפיעה עליהם אחרת מהאדם ה”רגיל”?

“תראה, זו שאלה מאוד מעניינת. אנשים שמתמודדים עם מחלות נפשיות/בעיות פסיכיאטריות, הרבה פעמים הבדידות בעצם שומרת עליהם. הנטייה הטבעית שלהם היא להסתגר. תהליך השיקום שהם עוברים איתנו מתגבר על הרצון להסתגר ולשקם את המוטיבציה ותחושת המסוגלות, שאלו הדברים שנפגעים כשהמחלה תוקפת. העבודה איתנו מחזירה את הכוחות, ברגע שאתה חוזר הביתה אז במובנים מסויימים אתה חוזר לאזור הנוחות שלך משום שהשיקום דורש השקעה ומאמץ. יש אנשים שזה שמר עליהם בתקופה הזו, אבל זה היה מאוד ארוך. עכשיו אנו רואים שהיציאה המדורגת החוצה היא לא קלה ויש סוג מסויים של רגרסיה. הדבר המעניין שקרה הוא שיש ירידה בסטיגמה כלפי האוכלוסייה הזו משום שפתאום כולנו נמצאים בחרדה. עכשיו אפשר להבין יותר מה הם עוברים ביום-יום שלהם. פתאום נושא הבריאות הנפשית של האוכלוסייה מדובר”.

מה קורה בתקופת הקורונה למי שגם בימי השגרה סובל מחרדות?

“אתה בעצם מנסה להגיד את מה שאנו אומרים 365 יום בשנה. אחד האתגרים הגדולים במדינת ישראל הוא להביא לכך שיותר אנשים שסובלים מכל המענד של הקשיים הנפשיים, לקבל עזרה. יש נטייה לבוא לקבל עזרה בבריאות הנפש, גם משום שזו מחלה “שקופה” שניתן להסתיר אותה וגם בגלל הסטיגמה החברתית, שהיא כזו שעדיין מונעת מהרבה מאוד אנשים ללכת לקבל עזרה. כשאתה שואל אותי מה קורה, אני אעשה אבחנה בין שתי קבוצות: אלו שמוכנים בשגרה לקבל עזרה וכבר פנו אלינו או לטיפול ואז בתקופה כזו כבר נמצאים תחת מעטפת שתשמור עליהם, ומי שלא מוכנים לקבל עזרה ומסתירים את הצורך אז התקופה הזו היא הרסנית עבורו. הרבה יותר קשה לקבל עזרה כשהכל סגור וצריך להתאמץ עוד יותר כדי לקבל אותה”.

אז את אומרת שאחרי הקורונה נראה הצפה בבקשות לעזרה?

“אנחנו חושבים שזה כבר מתחיל עכשיו. אנחנו לא מוגדרים כגוף חירום אז אנשים לא פונים אלינו. אדם שנמצא במצוקה וצריך עכשיו עזרה פונה לער”ן, שם יפנו אלינו. בער”ן יש גידול עצום במספר הפונים. אלינו כרגע יש המשך פניות יחסית רגיל. יש חשש שאנשים יגיעו יותר לאשפוזים ואולי אפילו חס וחלילה יעשו מעשים קשים, אנחנו מניחים שיותר אנשים יבינו שכדאי ללכת לקבל עזרה. לכאורה התקופה הזו עושה סוג של תהליך חינוכי ומסבירה שכדאי לקבל עזרה שוטפת ולא לחכות למצב של קטסטרופה”.

עד כמה הסטיגמה עדיין קיימת? אתם מקבלים התנגדויות משכנים להפעלת הדירות שלכם?

“יש פחות התנגדויות משכנים, הרבה פחות מלפני עשרים שנה, אבל אני יכולה להגיד לך שרק בפברואר אשתקד זרקו בקבוק תבערה ברחובות על אחת הדירות שלנו. במקביל גם התפתחה שם הפגנת תמיכה של שכנים נגד זורקי בקבוקי התבערה. אז יש התנגדויות, אבל כשלומדים להכיר אותנו ההתנגדויות האלו פוחתות. יש לא מעט מקרים שכאשר אנו שוכרים דירה או מבנה אז בעל הנכס אומר שהוא לא יגיד לשכנים מי יתגורר בדירה. זו טעות בעיניי כי צריך לעשות הסברה מראש, להגיד הננו כאן ואנחנו עושים את זה. יש הרבה דעות קדומות בציבור ואסור להוריד את הגז בתהליך החינוכי הזה. סטיגמות זה דבר שצריך לדבר עליו בכל מקום וכל הזמן”.

אותן סטיגמות מתקיימות בכל גווני האוכלוסייה?

“אני חושבת שדווקא ככל שהאוכלוסייה יותר חזקה אז הסטיגמה תהיה יותר חריפה”.

במודיעין מנהלת אנוש סניף ומועדון חברתי הפועל במסגרת עמותת סחלבים, תומכת במטופלים שעובדים כאן בשוק החופשי ומעניקה שירותי דיור בקהילה. “זה נכון שתושבי מודיעין מעדיפים לצרוך שירותי טיפול פרטיים, אבל יש פה פעילות עניפה שהולכת וגדלה”, מספרת ד”ר הדס.

מה הציבור לא יודע על המתמודדים עם מחלת נפש וכדאי שיידע?

“שהם אנשים בדיוק כמונו וצריך לכבד אותם כמו כל אדם אחר. לא יודעים שהנפש שלהם היא אחד הדברים הכי מיוחדים בעולם. אלה אנשים מאוד יצירתיים בדרך כלל, מאוד מוכשרים, עם נפש רגישה באופן בלתי רגיל. מידת הרגישות שלהם הרבה יותר גבוהה ולכן הם פגיעים.  שהם יצירתיים ולא צריך לרחם עליהם ולהתנהג אליהם בכפפות של משי, אלא רק בכבוד ורגישות ואז הם כמוני וכמוך והם יוצאים מזה”.

אתם יודעים להגיד מה מקור הסטיגמה? אם זה פחד מהשונה?

“הסטיגמה יושבת על הרבה דברים. היא יושבת על פחד. אנשים מעדיפים לחלות בסרטן ולא בסכיזופרניה או מאניה דיפרסיה. אף אחד לא רוצה לחלות במחלת נפש. אני שומעת לא מעט בני משפחה שאומרים היה עדיף סרטן. אני בתור מי שיש לה שני מלאכים שנפטרו מסרטן (בעלה ובתה של הדס נפטרו מהמחלה. ע”ק), יודעת שלחיים אין תחליף. ברגע שיש את החיים אז צריך לחיות אותם, צריך לחיות את החיים הכי משמעותיים. אני חושבת שהקהל לא מספיק מאמין שאנשים שסובלים ממוגבלות פסיכיאטרית יכולים להיות במאה אחוז כאחד האדם. יש איזשהו דיסנוננס, מן פחד קמאי. כשאנחנו מסתכלים על אדם כמו קתרין זיטה גו’נס (שחקנית קולנוע אמריקאית. ע”ק) שחולה במאניה דיפרסיה כבר שנים אז אומרים “מה באמת? לא יכול להיות”. היא לא היחידה. כשאנשים באים ואומרים “אני כאן, סובל מהמחלה הזו”, אז זה נותן לגיטימציה. מרק פלפס השחיין גם הוא סיפר על ההתמודדות שלו עם בעיות נפשיות. ברגע שהשיח על זה הופך ללגיטימי, אז גם האדם הפשוט החולה ירגיש שזה בסדר ואין עליו חותמת שהוא לא איש טוב. פעם גם למילה סרטן הייתה סטיגמה ואמרו במקום זה “המחלה”. יש תחומים בהם הפחד הוא עצום”.

לסיום, איך הרגשת להדליק משואה?

“וואו, זו חווייה שאי אפשר לדמיין אותה. יוצא דופן ומיוחד במינו. בשביל להחזיק מעמד הרגשתי שמה שמחזיק אותי זה מין שריון כזה, כדי לא להתפוצץ מההתרגשות. גם שלא ליפול או להתעלף. מאחוריך יש תמונת ענק שלך על המסך, מולך יושבים עשרת אלפים איש ועוד מיליונים צופים בטלוויזיה, ואתה לא יכול לטעות. יש עליך קלוז אפ וזה רגע שהכל מתנקז לדקה-שתיים של ריכוז אינסופי והתרגשות בלתי רגילה. צפיתי בטקס השנה, שנערך בלי קהל, וחשבתי לעצמי מה הפסידו מדליקי המשואות השנה”.

עוזרים למתמודדים

עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, הוקמה לפני מעל 40 שנה, במטרה לסייע למתמודדים עם מגבלה נפשית ולבני משפחותיהם. במהלך השנים, פיתחה העמותה שירותי שיקום חדשניים ופורצי דרך, המבוססים על התאמה אישית ועל ערכי גישת ההחלמה, המאפשרים לאדם לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות.

כיום מפעילה אנוש למעלה מ-70 מרכזי שירות למתמודדים ומרכזי ייעוץ וסיוע לבני משפחה בכל רחבי הארץ. לעמותה כ– 700 עובדים מקצועיים ומאות מתנדבים, המספקים מענה בתחומי דיור, תעסוקה, חברה ופנאי וייעוץ למשפחות.

בתהליך השיקום מושם דגש על השתלבות המתמודד בסביבה שבה הוא חי ועובד, תוך התייחסות מקצועית לא רק אליו כפרט, אלא גם למשפחתו ולחברה הסובבת אותו. התהליך מעוצב כך, שיעניק לאדם תחושת שייכות לקהילה, ביטחון ותקווה.

עמותת אנוש, היא הארגון הגדול ביותר, המספק שירותי שיקום בתחום בריאות הנפש בישראל. השירותים ממומנים ברובם על ידי משרד הבריאות, באמצעות סל שיקום. אנוש פועלת לקידום זכויותיהם של אנשים המתמודדים עם מוגבלות נפשית ושל בני משפחותיהם, באמצעות פעולות סנגור, שינוי מדיניות וקידום חקיקה.

לכתבת המקור >>

תאריך: