الرئيسية / Stories / חיים לא פשוטים

חיים לא פשוטים

חיים לא פשוטים

בוקר אחד, סתם באמצע התיכון, קמתי וראיתי דברים שלא היו שם

זה התחיל בלילה מוזר. עד אז הייתי נער רגיל, לומד בכיתה י’, חובב טיסנים על שלט ומשחק כדורסל עם החברים בשכונה. לא שתיתי, לא לקחתי סמים. כל מה שקרה קרה מעצמו, או בעצם מעצמי.

 

הברז שנפתח באותו לילה המשיך לטפטף לי בראש כמעט שנה ולאט לאט הכל אצלי הוצף. זה נגמר באשפוז במחלקת הנוער בשלוותה, ובהמשך בעוד שני אשפוזים. היום אני בן 29 וכבר ארבע שנים לא היה לי התקף פסיכוטי, ככה שנכון לעכשיו זה הסוף הטוב של הסיפור שלי, למרות שאין באמת סוף לסכיזופרניה.

 

ההתחלה פחות טובה. הייתי דלוק על בחורה מהכיתה שלי, דלוק רצח כמו שרק ילד בן 15 יכול להיות דלוק, ממש בוער. בליל שישי אחד ישבתי בחדר שלי וחשבתי עליה, ולאט לאט נכנסו גם כל מיני מחשבות מוזרות. הכל היה עטוף בתחושה שיש לי כוחות טלפתיים, שאני מסוגל לעשות דברים שאפילו פריקים של מדע בדיוני לא מאמינים שאפשר לעשות. קראתי פעם על שיטה לנסוע לעולמות מקבילים: אתה כותב יומן, ואיכשהו באמצעות הכתיבה יוצא לשוטט בין העולם הזה לעולמות שעוד לא היית בהם. אני יודע, זה נשמע מופרך לגמרי, אבל באותו לילה החלטתי שאני מנסה את זה.

 

כתבתי את היומן המופרע ההוא בכתב יד. תיארתי את העתיד, את האישה שתהיה לי, את העבודה שתהיה לי. אני זוכר שמדי פעם חזרתי עם העט שוב ושוב על מילים מסוימות כדי להדגיש אותן. אם היו מראים את זה לגרפולוג, אללה יוסטור.

 

לא שמתי לב לשעה. שמעתי מוזיקה בווליום גבוה, עד שבשתיים בלילה אבא שלי דפק על הדלת וצעק לי להנמיך. הייתי על קוצים. הלכתי מצד לצד לרוחב החדר ובראש שלי התרוצצו מחשבות, נתקלו ומעדו מעל פנטזיות, דמיונות מפה ועד הודעה חדשה. הרגשתי שאני יכול לשלוט בדברים, שהעולם הוא מריונטה ואני מושך בחוטים. הכל רץ, תזזיתי, מהיר, מהבהב, מבזיק, לא רגוע, בלי שליטה.

 

לקראת הבוקר נרדמתי רק כדי להתעורר כעבור שעתיים־שלוש. זכרתי את כל המחשבות, את היומן, את ההתרגשות המוזרה. נורא נבהלתי. לא ידעתי מה זה. הבטחתי לעצמי להשתדל לשכוח את הלילה הזה, להדחיק, לשים אותו בצד, לקוות שאף אחד לא שם לב, ולהתפלל שזה כבר עבר מעצמו. את היומן קרעתי לגזרים והסתרתי בפח.

 

חודשים הבאים פיתחתי אובססיה לבחורה מהכיתה. הייתי נשאר ער בלילות, מפנטז ומתכנן איך אני מתחיל איתה, איך זה זורם. אבל בבקרים הייתי מתעורר ומרגיש שכל מה שתכננתי היה רצף של רעיונות גרועים. שאין סיכוי שזה יצליח ככה, שאסור לי לפנות אליה, לדבר איתה, להסתכל עליה, כי זה ייגמר רע מאוד. ככה שנה שלמה. בלילה פנטזיה, בבוקר אכזבה והלקאה עצמית.

 

לקראת סוף שנת הלימודים גיליתי שהיא עומדת לעבור כיתה, וזה הטריד אותי. באותו שבוע עזרתי להורים שלי בעסק המשפחתי, ככה שאחרי בית הספר הלכתי לעבודה שנמשכה עד הלילה, והייתי נורא עייף. אבל עם כל הלימודים והעבודה והעייפות, שום דבר לא הצליח להסיח את דעתי ממנה. מהמחשבה שהיא עוברת כיתה, מתרחקת, אולי לתמיד. ותוך כדי היתה בי מין התרגשות עצומה, מין תחושה שמשהו בתוכי זז, משהו משתחרר, משהו יוצא החוצה. כאילו איזה שינוי שאני מחכה לו כבר מזמן הולך לצמוח מתוכי. קיוויתי בכל מאודי שזה שינוי שיחזק אותי, שיכניס בי יותר ביטחון.

 

ישנתי פחות ופחות. זה הגיע למצב של שעתיים בלילה, אבל הפסקתי להרגיש עייף, וההתרגשות הלכה וגברה במקביל. אפשר להגיד שאז כבר איבדתי קצת קשר עם המציאות. הייתי נרדם רק עם הזריחה, מתעורר ולא יודע אם אני צריך ללכת לבית הספר או לא, אם כבר החופש הגדול או שיש מחר בחינה. היו ימים שהגעתי, ימים שהתעוררתי מאוחר, ימים שוויתרתי עליהם עוד מהמיטה.

ההורים שלי העירו אותי ברגע האחרון לבוקר הלפני אחרון של הלימודים. התארגנתי מהר, מתוך איזשהו בלבול, ואבא שלי הקפיץ אותי כדי שלא אפספס את האוטובוס שיוצא לים. זאת היתה נסיעה מסורתית אצלנו בסיום הלימודים. כשהגעתי לבית הספר היו המון אוטובוסים בכניסה, וביניהם התרוצצו המון תלמידים, מורים, נהגים. אני, בתוך כל הבלגן, שמתי לב שכל העולם השתנה. האנשים היו מוכרים, אבל נקודת המבט שלי היתה שונה, חיצונית. ראיתי את הדברים בתאורה אחרת, בצבעים אחרים, כמו סרט מצויר בתלת־ממד. הכל מועצם, מודגש, בהיר, מרגש. בהתקפים שבאו אחר כך כבר למדתי לזהות את התחושה הזאת. חוש הראייה ממש חי, פועם. כל דבר שעובר לך מול העיניים גורר תגובה רגשית עמוקה ונלהבת. יש בזה משהו מאוד מפתה שלא ידעתי להסביר. שעד היום אני לא יודע.

עליתי לאוטובוס והתיישבתי באחד המקומות הפנויים. את הדרך אל הים, יותר משעה נסיעה, ביליתי כשמחשבה אחת מנקרת בתוך הבועה שהייתי סגור בה: זאת ההזדמנות האחרונה שלי להתחיל עם הבחורה ההיא. אסור לי לדחות את זה לשנה הבאה. היום זה קורה.

כשהאוטובוסים הגיעו לחוף, כולם התחילו להתפזר. הסתובבתי לבד, לא מצאתי את החברים שלי, והתחלתי לחשוב שהם הבריזו מהיום הזה כדי לעזור לי מאחורי הקלעים. הייתי משוכנע שהם הרימו מין הפקת ענק שנועדה לשמש רקע לסצנה שבה אני מתחיל עם הבחורה, שהם הביאו את כל האוטובוסים והתפאורה והניצבים אל החוף הזה. הרגשתי מוכן, בטוח בעצמי. ניגשתי אליה, הורדתי את משקפי השמש ושאלתי אם היא רוצה לבוא איתי לסרט. לקח לה פחות מחצי דקה לספר לי שיש לה חבר, והסרט שהייתי בו נגמר בבת אחת. סוף.

פתאום הייתי מאוד נבוך, מאוד מודע לעצמי. רק אז הבנתי שמשהו לא בסדר, ואמרתי ליועצת שאני רוצה ללכת הביתה. היא שאלה בדאגה אם קרה משהו, ואני מילמלתי איזה משפט על הבחורה והחברים שלי והתפאורה. איכשהו זה

שיכנע אותה, והיא אמרה שמאוחר יותר היא תיקח אותי ברכב הפרטי שלה.

היו לי ארבע שעות לחכות, ואת הזמן העברתי בישיבה על החול כשבראש שלי מזמזמות מחשבות כמו בכוורת דבורים.

כשהגעתי הביתה קיבלתי טלפון מודאג מההורים, שעוד היו בעבודה. היועצת דיברה איתם. הרגעתי אותם והבטחתי שאגיע בזמן לסגור את היום בעסק. אחר כך התיישבתי בסלון, פתחתי איזה ספר והתחלתי לבכות.

כנראה שבכיתי הרבה זמן, כי ההורים שלי צילצלו שוב. אמרתי שאבוא בעשר, והם מחכים לי כבר שעה. הם הסתכלו עלי מוזר כשהגעתי, ואני ניסיתי לתת תחושה שהכל בסדר למרות שהייתי בדיסאוריינטציה כללית.

למחרת זכרתי שהיה משהו מאוד מביך אתמול בים, אבל לא זכרתי מה בדיוק. בצהריים התקשר אלי חבר וביקש שאקפוץ אליו. כשהגעתי הוא שאל מה עובר עלי, ולא היתה לי תשובה. אפילו לא ידעתי מה גורם לו לשאול את השאלה הזאת. הלכנו לשחק כדורסל עם החבר’ה, וכולם הבחינו בזה שמשהו עובר עלי ושאלו מה נסגר איתי, אבל אני עדיין לא הבנתי מה הקטע. קורה שבנאדם קצת לא בפוקוס. כשחזרתי מהכדורסל התחלתי להבין שהם צודקים, שמשהו קורה לי, ולא ידעתי מה.

בשארית היום הזה ישבתי בחדר והרגשתי כמו בחקירה. משפחה, חברים, כל פעם מישהו אחר נכנס ומנסה לברר מה קורה איתי. הייתי כמו הגדרה מתשבץ היגיון בעיתון של שבת שיושבת לא פתורה בתוך הבית.

ההורים המודאגים שלי החליטו לקרוא לחבר קרוב בשם אורי כדי שידובב אותי קצת. דיברנו שטויות במשך כמה דקות ואז שאלתי אותו, “אז מה אתה חושב שיש לי, פיצול אישיות?”. הוא ענה שלדעתו יש לי מאניה־דיפרסיה פסיכוטית.

אורי היה ממש קרוב לתיאור מדויק של מחלת הנפש שלי. הפסיכיאטרים קוראים לזה סכיזו אפקטיב, הפרעה ממשפחת הסכיזופרניה שמאופיינת במצבי רוח קיצוניים ואחריהם שבוע עד שבועיים של הזיות ודמיונות. מצב הרוח שמאפיין את ההפרעה שלי הוא מאניה, מין אופוריה שבה המוח עובד בצורה מדהימה. במהלך התקף אני מסוגל לחשב בראש משוואות מטורפות, ולמרות חוסר הביטחון שלי אני מתנהג כמו בנאדם סופר־כריזמטי. בשלב מסוים החוויה הופכת למהירה מדי. מחשבות טסות מצד לצד. אתה מתחיל לחשוב את המחשבה הראשונה, והשלישית כבר מסתיימת. אתה מרפרף על דברים מהר יותר ממה שאפשר לתפוס.

קשה לי להפריד בין המאניה להזיות, כי אני חווה את שניהם ביחד, אבל השלב ההזייתי הוא מאוד אסוציאטיבי. דברים מתחברים לדברים בלי שום היגיון, אני שומע ורואה דברים שלא קיימים, מנהל בראש דיאלוגים שלמים.

היום המוזר שלי המשיך לתוך סוף השבוע אחרי שאורי הלך. ההורים שמרו על קשר עם היועצת מבית הספר, שהמליצה לקחת אותי לבית חולים פסיכיאטרי ולבדוק מה קורה. אני זוכר את הנסיעה. הסתכלתי מהחלון של הרכב והנוף
המוכר נראה לי עתיק, כאילו עברו שנים בסוף השבוע הזה. ידעתי שאני הולך לבית חולים לחולי נפש, לשלוותה, והבנתי שאולי יאשפזו אותי, אבל במקום לדאוג התרגשתי.

כשעברנו את השער היה שם משהו שהזכיר לי קיבוץ. מקום מאוד ירוק, שקט, עם תאורת רחוב שמגיעה עד העצים. לא ראיתי אנשים מוזרים או משוגעים, ושוב גאתה בי התחושה שזה הכל בשבילי. עוד תפאורה בעוד סרט שבו אני השחקן הראשי.

הצורה הגיאומטרית של המבנה שנכנסנו אליו מאוד מוזרה גם כשאתה לא הוזה – הכל בנוי בזוויות חדות, עם חלונות צרים, משולשים – ולי זה נראה כמו מטוס חמקן. כל המבנה היה משהו שיכול לטוס מתחת לרדאר, במציאות אחרת, אלטרנטיבית. ביד היה לי ספר שהבאתי מהבית, “הנבואה השמימית”. לא קראתי אותו מעולם, אבל כשהסתכלתי על ראשי הפרקים הם נראו כמו דברים שחוויתי. ואז חשבתי שבעצם כן קראתי אותו, או שאולי הספר נכתב עלי, ואם כן אז איך זה שלא קראתי אותו.

ההורים שלי דיברו עם הפסיכיאטר התורן, ואני ישבתי שם עם הספר על הברכיים והעיניים על הספר כמו אוטיסט. שומע, אבל לא מצליח להקשיב לשיחה שלהם. כשביקשו ממני לחתום על אשפוז, חתמתי את האות היוונית למדא כי זה גודל פיזיקלי של אורך גל. באותו רגע זה נראה משמעותי. ההורים שאלו אם זה נחשב לחתימה למרות שבדרך כלל אני לא למדא, והפסיכיאטר אמר שכן.

במחלקת הנוער יש אזור שנקרא “היחידה”. זה אגף לחולים שזקוקים להשגחה מלאה או לחולים כמוני, שעוד לא איבחנו מה קורה איתם והם בהסתכלות. קיבלתי שם מיטה וביקשו ממני לשתות גלולה שהוגדרה כ”כדור שמסדר את המחשבות”. אמרתי לעצמי שכדור לא יכול לסדר מחשבות, ובלעתי אותו בלי להאמין שזה יכול להועיל או להזיק.

נשכבתי במיטה אבל לא הצלחתי להירדם, והאחיות הזמינו אותי לשבת איתן. ליד הדלפק שלהן יש מין מרכזיית שליטה כזאת מלאה בנורות מהבהבות בצבעים שונים, והן מיד מיגנטו את המבט שלי. הרגשתי שאני יכול לדעת מתי ואיזה אור יידלק, כאילו שאני שולט בזה בכוח על־טבעי. בהיתי בנורות עד ששלחו אותי שוב למיטה, והפעם נרדמתי.

ארוחת הבוקר מוגשת בחלל המרכזי של המחלקה. היתה שם חבורה של נערים ונערות, חלקם בפיג’מות וחלקם על אזרחי, שערכו את השולחנות לארוחה כמו בטיול שנתי או באיזה מתנ”ס. הם נראו לי רגילים, חבר’ה שאפשר לדבר איתם. חשבתי שזה כמו מוסד של מחוננים או מכון מחקר שהצטרפתי אליו, וזה בא לי ממש טוב.

הפסיכיאטרים רצו לשלול אפשרות שכל מה שקורה לי נובע מסמים שלקחתי או שמישהו דחף לי בלי שידעתי. ביקשו ממני לעשות בדיקת שתן, וכוס הפלסטיק הקטנה נראתה לי כמו כלי מיוחד, מאוד לא סטנדרטי. חשבתי שזה מין מבחן, שמנסים לערער אותי בכוונה ושבגלל זה נתנו לי את הכלי הזה ואמרו לי להשתין לתוכו, אבל אמרתי לעצמי שזה חלק מהניסוי במכון המחקר הזה אז שיתפתי פעולה.

אחרי שנשללה נוכחות של סמים שלחו אותי לבית החולים מאיר כדי לבדוק שאין איזה גידול במוח שגורם להתנהגות המוזרה שלי. הייתי שם עשרה ימים שאני זוכר מהם רק הבזקים — בדיקות, זריקות, תרופות אנטי־פסיכוטיות. גם שם נראה לי כל המכשור הרפואי כמו טכנולוגיה חדשה וחייזרית.

בלילה השמיני התעוררתי וחשבתי רגע, מה אני עושה פה. למה אני כאן. רציתי הביתה. אחרי יומיים שיחררו אותי, והייתי בהלם מוחלט. זה היה החופש הגדול, אבל לא יצרתי קשר עם חברים ולא יצאתי מהבית איזה שלושה שבועות. הייתי בטוח שאני יכול לשמור על שפיות דעתי בכוח הרצון, שאם אגיד לעצמי מספיק חזק לא להשתגע, אני אחזיק מעמד וזה לא יקרה. בכל הקטע של התרופות בכלל זילזלתי.

אמרתי לעצמי שזה הכל בראש ושאפשר להדחיק את זה, לשכוח ולהניח בצד, אבל בעקבות ההתקף יש מה שנקרא דיכאון פוסט־פסיכוטי. זה בא כשהמאניה והפסיכוזה מסתלקות: אחרי ההצפה הכימית שעברה על המוח, הכל נרגע. נרגע
מדי. העולם זז לאט, ואתה מבין שהתחושה הטובה הזאת שגרמה לך לחשוב שכל היקום זורם דרכך לא היתה אמיתית. פתאום נעלם כל הטוב והמרגש, ואתה תופס שהיית בתוך פנטזיה ושמצבך הרבה יותר גרוע ממה שהיה לפני כמה ימים, כשהיית שפוי יחסית.

אי אפשר להכיל את כל הנוזלים שגואים בך. כלי הקיבול לא מספיק גדול. הסיר רותח והמים גולשים, הכל מתנקז החוצה בשיטפון אדיר, ואתה נמצא בריקנות נוראית ומוחלטת. ביובש.

ההתפרצות השנייה באה בערך חודש אחרי האשפוז הראשון. פתאום, אחרי לילה נטול שינה, הגיעו שוב ההזיות, המחשבות הלא מסודרות, ההתרגשות. בהתחלה חשבתי שזה מגניב, שסוף סוף הגאונות חזרה, שהפעם אצליח לזכור את כל המחשבות הפנטסטיות שלי ולהסביר אותן בצורה עקבית. התחלתי לכתוב ולשרטט בקדחתנות כל מיני תיאוריות ורעיונות שצפו לי בראש, ואמא שלי התקשרה למיון הפסיכיאטרי.

הפעם הכניסו אותי לאשפוז ארוך במחלקת הנוער. אני זוכר שהתעוררתי באחד מהחדרים של “היחידה” ושאלתי כמה זמן אני כאן. חשבתי שלא יותר מיומיים, והאח שישב מולי אמר לי שאני כאן שבוע. זה לא השבוע היחיד שנמחק לי.

גיליתי שהתחברתי נהדר למאושפזים האחרים בשבוע שלא זכרתי. בבוקר שחזרתי לעצמי כולם ניגשו אלי בהתלהבות, שאלו מה נשמע ואיך אני מרגיש, היו המון חיבוקים והתרגשויות. הרגשתי שבעיניהם אני ממש פופולרי. ככה זה כשאתה במאניה – יש לך כל כך הרבה כריזמה שאתה ממגנט אליך אנשים – אבל לצערי לא זכרתי את השלב הזה או את האנשים האלה. הם רק נראו לי מוכרים מאיפשהו. לא זכרתי שמות, לא זכרתי אף שיחה שהיתה לי איתם. לא הרגשתי כלפיהם כלום.

דיירי מחלקת הנוער נראים לפעמים כמו עבודה של מלהק באיזו סדרת טלוויזיה סטריאוטיפית. קבוצה של אנורקטיות שכל הזמן עסוקות בעצמן, מעריצה של אביב גפן שניסתה להתאבד ומסתובבת בחולצות גזורות עם ציורים של סמל השלום, בחור עם הפרעה טורדנית־כפייתית שהכל אצלו צריך להיות מאוד מסודר ומוקפד, מהארון ועד הצלחת. אחד הדברים שאני כן זוכר מהשלב המאני הוא שאהבתי לנעול את הנעליים שלו, שהיו מאוד נוחות. זה היה מטריף אותו.

היתה שם בחורה שפויה לגמרי עם תסמונת טורט שלא הצליחו למצוא לה מסגרת אחרת. היו אנשים במאניה שדיברו בקול רם והיו נורא שמחים כל הזמן, וגם כאלה שסתם מנותקים מהמציאות ולא יודעים מה קורה איתם. הילדה הכי צעירה היתה בערך בת תשע. היא אושפזה אחרי שאמא שלה נפטרה והיא כל הזמן בכתה מגעגועים.

כבר בשלב הראשוני של תהליך ההחלמה והשיקום החלטתי שאני משתף פעולה עם הטיפול, עושה הכל כדי לצאת משם. יש פעולות שהן חובה – להתקלח, להתעורר בבוקר, ללכת לפחות פעמיים בשבוע לפגישות הקבוצתיות. על כל פעולה כזאת מקבלים נקודה, וכשסופרים את הנקודות אפשר לדעת כמה התקדם כל אחד. אני הקפדתי לשמור על הכללים, ואחרי שלושה שבועות הפכתי למה שנקרא “חולה יום”. בא בבוקר לבית החולים והולך בצהריים, כמו לבית ספר.
כל זה קרה בחופש, וכל הזמן הזהירו אותי שלא בטוח שאחזור ללמוד, שאי אפשר לחזות מתי יבוא עוד התקף. אבל אני החלטתי שבאחד בספטמבר אני חוזר.

כל המומחים אמרו להורים שלי שצריך נס כדי שלא אנשור מהתיכון. בסוף עברתי בהצלחה את כל הבגרויות, כולל שני מקצועות מורחבים, וזה באמת היה נס. המוח שלי התפזר שוב ושוב להמון כיוונים שאף אחד מהם לא היה קשור בשיעור, ונאלצתי להילחם עם עצמי רק כדי להמשיך לשבת בכיתה.

כמה חודשים אחרי מסיבת הסיום עברתי התקף שני. בעקבותיו בא עוד אשפוז ממושך בשלוותה. אני מניח שבין היתר זה בא בגלל ריקנות ובדידות שתקפו אותי כשכל החברים שלי התגייסו לצבא או הלכו ללמוד בעתודה האקדמית. אותי הצבא לא רצה, למרות שאני רציתי אותו. בהתחלה עוד נתנו לי צ’אנס, אבל במהלך הבדיקות הגיע ההתקף וסגר לי לחלוטין את הדלת.

הטריגר השני של ההתקף ההוא, או בעצם הראשון, היה מישהי שהכרתי בחוג קפוארה. היא ממש לא הבחינה באושר שהציף אותי בכל פעם שהיא היתה בסביבה. אני מניח שעד היום אין לה שמץ של מושג כמה רציתי אותה.

יותר משנתיים הייתי בריא לגמרי. קיבלתי תרופות במינון מאוד נמוך, והתחלתי בלימודים לתעודת הנדסאי כחלק מתוכנית השיקום שנתפרה לי אחרי האשפוז. גם הכרתי מישהי שדווקא כן הבחינה באושר שהציף אותי כשהיא היתה בסביבה. אחרי כמה חודשים ביחד סיפרתי לה על המחלה, והיא קיבלה את זה בקלות. כמעט לא האמנתי שההתקפים עלולים לחזור. ההגנות שלי ירדו קצת, ואם להודות על האמת, זה היה קצת מסוכן.

החלטתי שאני בשל להתחיל לצעוד בדרך שמובילה להמשך החיים שלי. נרשמתי ללימודים כדי לשדרג את התעודה שלי לתואר ראשון בהנדסה, ומצאתי עבודה בתור הנדסאי במחלקת פיתוח של חברת הייטק קטנה. עבדתי בבקרים, למדתי בערבים, עד שהלחץ והעובדה שבאותם ימים נפרדתי מהחברה שלי עשו את שלהם. שוב החלו הסימפטומים המוכרים.

הפעם נאלצתי לוותר על המשך הלימודים. כעבור שנתיים מתישות של החלמה ושיקום התחלתי לעבוד כטכנאי מכשירים בתעשיית ההייטק. הבוס ידע על המחלה שלי, ובאופן די מפתיע זה לא הפריע לו בכלל. אני מאחל לכל אחד לעבוד אצל אדם כזה.

לפני חצי שנה התחלתי לקבל תרופה שאמורה להפיג את העייפות שגורמות התרופות האחרות. היא כל כך מעוררת שבמשך שבוע כמעט לא ישנתי, וההשפעה על היציבות הנפשית היתה בלתי נמנעת. הפסקתי לעבוד למשך כמה חודשים, ולמרות שקיוויתי לחזור לאותו תפקיד, פוטרתי. כרגע אני מובטל, שולח קורות חיים והולך לראיונות עבודה. אני מקווה שלא לאורך זמן.

אני מניח שהשאלה המסכמת היא איך חיים עם זה. מבחינתי התשובה בגוף השאלה: חיים.

التاريخ: