סיפורו של גיבור
01/02/11

סיפורו של גיבור

_____________________

 

נתן, כיום בן 52, עלה לישראל במבצע משה בשנת 1984, בו הוא נטל חלק פעיל בסיוע ליהודים להגשים את חלומם לעלות לארץ הקודש. תוך סיכון חייו וחיי משפחתו הצעירה, סייע לעשרות יהודים ממוצא אתיופי לעלות לישראל. אך העלייה לישראל גבתה מחיר כבד של בריאותו הנפשית. וכאן לראשונה מסופר סיפורו.

 

120 איש יוצאים למסע רגלי מאזור גונדר שבאתיופיה וביניהם אני, נתן, בחור צעיר בן 26, צועד עם אשתי ושני ילדיי הקטנים. מסע הכרוך בחשיפה למזג אויר קשה, מחסור במים ומזון, חשיפה נוראית למחלות, עד כדי כך שבכל יום קיפחו את חייהם 22 איש. ואנחנו, הנותרים לחיות היינו צריכים לקבור את חברינו שלא שרדו את הדרך. אך הסכנה העיקרית במסע זה, לא קשור למזג אויר או לרעב אלא למין האנושי.

 

כשהגענו לגבול סודן, במטרה שאינה אלא לעבור במדינה בלי לגרום למהומות, קיבלנו יחס בלתי אנושי. ברגע שהסודנים הבינו שאנו יהודים החלה מסכת התעללות שחרוטה בזיכרוני וחוזרת אליי בסיוטי הלילה. כל רכושנו נלקח, כל הכסף שחסכנו בחיינו כדי לבנות חיים טובים יותר כבר לא היו בידינו, הסוסים נלקחו ואפילו הבגדים לא נשארו ברשותנו.

 

הסודנים דאגו לחקור אותנו על כוונותינו לעלות לישראל והעבירו אותנו למחנה  בשם "אמרקובה" במזרח סודן. שם גברו המחלות, הרעב ובכל יום, עשרות מחברינו לא שרדו. לא הייתה לי ברירה אלא לנסות לברוח ממחנה מוות זה. ברחתי עם משפחתי ובלב כואב נאלצתי להשאיר את משפחתי המורחבת מאחור.

 

ברחנו לגדריף. שם שכרתי דירה קטנה לי ולמשפחתי. נאלצתי להסתיר את יהדותי מפני הסודנים, טענתי שאני נוצרי שבא לעבוד בסודן מאתיופיה. למרות זאת נאלצתי לספוג אלימות קשה מצד הסודנים וחקירות רבות בשל יהדותי. בזמן זה, יצרתי קשר עם משפחות נוספות, יהודיות, שחלמו לעלות לישראל.

 

לאחר כחודשיים בגדריף, הצבא הסודני עצר כ 30 גברים ואני ביניהם. הם אספו אותנו באכזריות והכניסו אותנו לבור גדול כשמטרתם היא לקבור אותנו בעודנו חיים. אני זוכר היסטריה, צעקות, פחד גדול ופאניקה נוראית. ברגעים אלה חשבתי רק על משפחתי, חשתי כי אינני מוכן לאבד את חיי וכי אני צעיר... תוך כדי בכי גדול ותפילה לאלוהי ישראל, קרה נס. הצלב האדום, כמו מלאכי עליון ששמעו את תפילותינו וזעקותינו, הגיעו להצילנו, הם שילמו למשטרה הסודנית ששחררה כל אחד לביתו.

 

כשחזרתי לביתי, עברתי עם משפחתי הקטנה לעיר תואבה וגם שם הסתרתי את דתי. אחרי שלושה חודשים של מגורים בעיר תואבה, הגיעו אנשי מוסד ישראלים שהודיעו כי בקרוב כל היהודים יטוסו לישראל ועליהם להגיע לעיר הבירה בהקדם. הייתה שמחה גדולה למשמע בשורה זו. בשלב זה סייעתי למשפחות יהודיות רבות בעיר להכין דרכונים ובהוראות המוסד וחילקתי כסף למשפחות.

 

ברחנו לכרתום, עיר הבירה של סודן. שם, הצרות לא נגמרו, נתפסנו ע"י הסודנים והוחזרנו בכוח ובאלימות לתואבה. בחזרה לתואבה החלו המחשבות בראשי והפחדים לכונן בי, התחלתי לחוש חרדות קשות, קושי להירדם, קושי לתפקד והטראומה של הכנסתנו לבור המוות חזרה למחשבותיי.

 

לאחר כחודש, כשאני במצב נפשי לא טוב, ולא יכולתי לקחת חלק בפעילות, חבריי קיבלו נשק מהמוסד הישראלי ונסענו לכרתום באוטובוסים, כששם מחכים לנו מטוסים לעלות לארץ ישראל. סוף סוף אנחנו מוגנים ובדרך לישראל.

 

הסודנים רצו להמית אותנו ויותר מכך הם רצו להרוס כל שבב תקווה בנפשנו היהודית, אך אמונתנו חזקה מהכל.

 

לאחר מסע מפרך זה כשהגשמנו את חלומנו לעלות לארץ הקודש החלה התמודדות אחרת. מחלת הנפש. הטראומה הקשה שעברתי בסודן, לא הרפתה ממני ואני נאלץ להתמודד יום יום עם קשיים בשינה ובתפקוד היום יומי.

 

אני מאמין ומקווה שכמו שעברתי את המלחמה הנוראית בסודן, אוכל להתמודד עם מחלת הנפש.

 

לאחר שהגשמתי את חלומי לעלות לישראל, אני מוכן להגשים חלומות נוספים.

 

_____________________